המכתב האחרון של זאב ז'בוטינסקי: הנבואה מחדר 74 בברודוויי
מכתב מקורי בכתב ידו של זאב ז'בוטינסקי, ניו יורק, מאי 1940 — שלושה חודשים לפני מותו — שמתאר בדיוק מצמרר את בעיית הפליטים היהודים שלאחר המלחמה ואת בלתי־הימנעות של מדינה יהודית בארץ ישראל. מוצע כעת דרך גלריית פרקש בתל אביב.
שלושה חודשים לפני מותו ישב זאב ז'בוטינסקי במלון בניו יורק וניסח — ברוסית כירורגית, על שלושה וחצי עמודים בכתב ידו — את העולם שיתקיים אחרי השואה. מכתב מקורי בכתב יד וחתימה ממאי 1940, שצף ועלה עכשיו דרך גלריית פרקש בתל אביב, הוא אחד הממצאים התיעודיים יוצאי הדופן בתולדות הציונות.
מסמך שלא היה אמור להתקיים
יש חפצים שערכם גלום בגילם. אחרים — בנדירותם. ויש קטגוריה שלישית, קטנה כמעט עד היעלמות: מסמכים שמשמעותם נובעת מכך שמי שכתב אותם, ברגע הכתיבה, ראה את העתיד ברור יותר מכל אדם אחר שחי באותה שעה.
המכתב שגלריית פרקש בתל אביב הוציאה כעת לאור שייך לקטגוריה הזו. זהו מכתב מקורי בכתב ידו של זאב (ולדימיר) ז'בוטינסקי וחתום בתחתית העמוד הרביעי בחתימתו הקירילית המוטה: V. Jabotinsky. תאריכו: ניו יורק, 2 במאי 1940. אורכו: שלושה וחצי עמודים. שפתו: רוסית. נמענו: ידיד מימי פריז, הפילנתרופ יפים מרקוביץ' קירשנר.
בעוד שלושה חודשים ז'בוטינסקי יהיה מת. הוא לא ידע מתי בדיוק — אבל הוא ידע. את מצב לבו הסתיר כמעט מכולם. הוא חצה את האוקיינוס למרות אזהרות הרופאים, מפני שהיה משוכנע שיש לו מערכה אחרונה לנהל, ולא יהיה לו זמן לנהל אותה פעמיים. הוא התמקם בחדר 74 במלון קימברלי בברודוויי. ומשם, באחד מימי האביב של 1940, התיישב לבקש מידיד כסף.
המכתב אינו, על פניו, מסמך פוליטי. הוא מסמך אישי — בקשה, בין שני אנשים שהיו פעם פריזאים יחד, לתרומה של חמישה־עשר אלף דולר. המחצית השנייה של המכתב, אחרי הבקשה, היא זו שעצרה את ההיסטוריונים מלכת.
הנבואה
"אני מאמין שעד סוף המלחמה יהיו מספר מיליוני יהודים חסרי בית — חסרי בית עד כדי כך שלא יהיה לאן לשלוח אותם, אלא ל'מדינה היהודית'. המעצמות הגדולות לא ימצאו עבור זה ארץ אחרת זולת פלשתינה. בריטניה לא תתנגד, ואיש לא יתחשב בערבים."
צריך לקרוא את הפסקה הזו לאט, ולזכור מתי נכתבה.
מאי 1940. מחנות ההשמדה עדיין לא קיימים. הפתרון הסופי טרם פורמל בוועידת ואנזה — היא במרחק כמעט שנתיים. הירי ההמוני ביערות אוקראינה ובלארוס טרם החל. גטו ורשה נסגר חצי שנה קודם וכל עיקר הוא גטו של רעב, לא של גירוש. למילה "שואה" במובן שאנו מכירים עדיין אין מסומן.
ובכל זאת ז'בוטינסקי, בישבו על מזרן במלון באפר ווסט סייד, כבר מתאר את שלאחר־הדבר. מיליוני יהודים חסרי בית. ועידת שלום בתום המלחמה. מירוץ של המעצמות לפתור את שאלת המקלט. המסקנה הסופית, המאוחרת והבלתי נמנעת: פלשתינה. הבריטים, שאימפריתם זועזעה עד יסודותיה, לא יוכלו להתנגד. הערבים — שיוצאו מן החשבון בכוח הנסיבות.
בפסקה אחת — שנכתבה כמעט בדרך אגב, באמצע בקשת תרומה ידידותית — ז'בוטינסקי משרטט את כל הארכיטקטורה של השאלה היהודית שלאחר המלחמה, ואת קווי המתאר של מה שיהיה, שמונה שנים מאוחר יותר, מדינת ישראל.
הוא טעה בדבר אחד: הוא חשב שאיש לא יתחשב בערבים. ההיסטוריה התחשבה בהם — בצורת מלחמה. אך בטענה המרכזית — שהמלחמה תיגמר, שמיליוני יהודים יישארו ללא מקום עלי אדמות, שהעולם יחפש פתרון אחר ולא ימצא, ושהתשובה תהיה מדינה יהודית בארץ ישראל — צדק במדויקות מצמררת.
"העבודה הגדולה האחרונה של חיי"
המכתב אינו רק נבואי. הוא, במקומות מסוימים, אנושי עד בלי נשוא.
ז'בוטינסקי מספר לקירשנר שהוא באמריקה כדי לעשות דבר אחד: לבנות חזית יהודית מאוחדת שתגיע לוועידת השלום שלאחר המלחמה עם דרישה אחת — יישוב מיידי של פלשתינה על ידי הפליטים היהודים. הוא זקוק ל-30,000 דולר למימון המערכה. הוא מבקש מקירשנר, בדיסקרטיות, "בין פריזאים", מחצית מן הסכום — 15,000 דולר מראש — כדי שלא ייאלץ לפתוח את עבודתו בהתרפסות בפני "אנשים פעוטים".
"זוהי, כמובן, העבודה הגדולה האחרונה של חיי. אני מאמין בה, אך יודע את קשייה. היא קשה במיוחד מפני שכל היהודים כאן ישנים, ציונים ומתבוללים כאחד, ויחסם אלי כפי שתמיד מתייחסים לאדם שמבקש להעיר."
המשפט נחבט כפסק דין. הוא מכנה אותה העבודה הגדולה האחרונה של חייו. אין בכך מליצה. הוא יודע. לבו אמר לו זאת במשך שנים, והוא לא אמר זאת לאיש. הוא בא לאמריקה בכל זאת, מפני שלא היה את מי לשלוח במקומו.
והוא אומר לקירשנר — וזה המשפט שאליו ישובו ההיסטוריונים כל עוד המסמך קיים — שיהודי אמריקה ישנים. הציונים ישנים. המתבוללים ישנים. הקהילה שבעוד חמש שנים תתעמת עם הצילומים מברגן־בלזן ואושוויץ — ישנה. הוא האיש המנסה להעיר אותה, וזוכה ליחס שכאלה אנשים זוכים לו בדרך כלל. זוהי אותה טענה — חסלו את הגלות לפני שהגלות תחסל אתכם — שאותה נשא בכל בירה יהודית במזרח אירופה בשנות השלושים, ושכפי שכתבתי במקום אחר, נשארת, בצורה מותאמת, השאלה המרכזית של העלייה גם היום.
שלושה חודשים אחר כך הוא מת בצפון מדינת ניו יורק, במחנה קיץ של בית"ר, מהתקף הלב שאותו הסתיר.
האב והבן
העמוד האחרון של המכתב הוא הפרטי ביותר. ז'בוטינסקי מספר לקירשנר שאשתו אניה נמצאת בפריז — פריז של מאי 1940, שבועות לפני הכיבוש הגרמני — ושבנו היחיד, ערי, נעצר בארץ ישראל על ידי הבריטים.
ערי ז'בוטינסקי היה באותו רגע אחד הראשים של ארגוני העלייה הבלתי לגאלית — "עלייה ב'" — שהבריחו יהודים אל החוף הארץ־ישראלי בניגוד למדיניות הספר הלבן. בחורף 1939–1940 ארגן ספינות מעפילים באירופה. אחת מהן, ה"סקריה", עם יותר מאלפיים יהודים, נתקעה בקרח של הדנובה הקפואה. ערי חילץ אותם. הוא הביא אותם לחוף הארץ. הבריטים עצרו אותו עם הנחיתה, השליכו אותו לכלא עכו — אותו כלא שאביו ישב בו עשרים שנה קודם לכן — ואיימו לשלול ממנו את אזרחותו.
"בננו עצור בארץ על שמשה מן הקרח 2,400 איש, ועכשיו רוצים גם לשלול ממנו את הנטורליזציה. כואב לי גם עליו וגם על אשתי, ובכלל קשה לי, וקשה לי לשאת את משאי."
זוהי תמונת הסיום של המכתב. אב, לבדו בחדר מלון בניו יורק, אשתו בפריז שעומדת ליפול, ובנו בתא בכלא עכו על שהציל יהודים. הוא חותם: "שלכם בלבביות, ו. ז'בוטינסקי". הוא נותן את כתובתו: מלון קימברלי, פינת ברודוויי וה־74. ואז הוא מניח את העט.
מי הוא היה
ולדימיר יבגנייביץ' ז'בוטינסקי נולד באודסה ב־1880. הוא הפך לזאב ז'בוטינסקי על הדף, ולראש בית"ר בתנועה. הוא היה סופר, משורר, מתרגם, עיתונאי בחמש שפות, קצין בצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה, מקים הגדודים העבריים, מקים ההגנה העברית בירושלים ב־1920, מייסד הציונות הרוויזיוניסטית, מייסד בית"ר — ולמתנגדיו הפוליטיים בתוך ההסתדרות הציונית, איש לא נוח ומסוכן.
במהלך שנות השלושים סייר במזרח אירופה עם מסר שאיש לא רצה לשמוע. חסלו את הגלות לפני שהגלות תחסל אתכם, אמר ליהודי ורשה ווילנה ולודז' וביאליסטוק. לעגו לו. כינו אותו אלרמיסט. כינו אותו מיליטריסט. כינו אותו, אצל אחדים, פאשיסט — דיבה שכפי שטענתי במקום אחר רודפת אותו עד היום, ממוחזרת כעת נגד הימין הישראלי ונגד ראש הממשלה בנימין נתניהו כמעט באותה לשון. האנשים שלעגו לו נרצחו. הוא צדק, בדיוק מצמרר.
ב־1940 היה בן שישים, מותש, חולה ומשוכנע שההנהגה היהודית הממוסדת בארץ ישראל ובאמריקה אינה מסוגלת להתמודד עם מה שמתקרב. הנסיעה לאמריקה הייתה ניסיונו לעשות זאת בעצמו, כל עוד נותר לו זמן. לא נותר לו. ההיסטוריה של איך ההנהגה היהודית באמריקה התמודדה עם התקופה — כולל השאלה כיצד תעשיית יחסי ציבור מוסמכת סייעה לרכך את התדמית הגרמנית בארה"ב בשנות השלושים — היא סיפור שסיפרתי במקום אחר בעיתון זה.
אבי פרקש, והגלריה ששומרת את זיכרון הארץ
המכתב הגיע לשוק דרך גלריית פרקש בתל אביב. הגלריה היא מפעלו של אבי פרקש, שבמשך יותר משלושה עשורים בנה את מה שהוא, בכל מדידה רצינית, הארכיון הפרטי החשוב ביותר של חומר תיעודי ישראלי בידיים פרטיות. גילוי נאות: פרקש הוא ידיד ושותף ותיק שלי. הגלריה בנתה ומתחזקת את עמוד הארכיון הקנוני של ז'בוטינסקי שפרסמנו יחד לפני מספר שנים — סוג של מערכת יחסים מוסדית ארוכת־מועד שמייצרת את שיחת הטלפון כשמשהו כזה צף ועולה.
התמחותו של פרקש היא הזיכרון החזותי והתיעודי של המאה הישראלית: כרזות ישראליות נדירות מתקופת היישוב ועד עשורי המדינה הראשונים, מסמכים ציוניים, עיתונים נדירים, צילומים של אירועי היסוד, פרסומות קדומות, כרזות צבא ותיירות מוקדמות, פריטי יודאיקה, ותכתובות אישיות חתומות של הדמויות שבנו את הארץ. הוא סיפק חומרים למוזיאון ישראל, ליד ושם, לארכיון צה"ל, ולאספנים ולמוסדות פרטיים בישראל, ארה"ב ואירופה. הגלריה בתל אביב מתפקדת, למעשה, כמאגר הסוחר־רמה הרציני האחרון של הארץ למעין פריטים שנופלים בין בית המכירות הפומביות לארכיון הלאומי — נדירים מכדי להיות מקריים, פרטיים מכדי להגיע אי פעם למוסד, אבל חשובים מכדי להיעלם.
הקטלוג של פרקש נוגע במרקם של הארץ. כרזת גיוס של ההגנה משנת 1947. צילום חתום של יוסף טרומפלדור לפני תל חי. עיתון מנדטורי טרום־מדינתי הנושא את ידיעת פיצוץ מלון המלך דוד. כרזת תיאטרון מעונת הבימה הראשונה. הפריטים אינם נאספים לפי אירוע; הם נאספים לפי תחושה. איך זה היה לחיות כאן, אז, בשפה הזו, תחת הדגל הזה, לפני שכל זה הוכרע?
מכתב ז'בוטינסקי הוא בדיוק הסוג של חפץ שגלריית פרקש קיימת בשבילו. הוא מוצע כפריט בודד — שלושה וחצי עמודי כתב יד ומעטפה — במחיר 6,500 דולר. להשוואה: מכתבי הרצל בכתב יד מגיעים במכירות פומביות לסכומים בני שש ספרות. תכתובות משמעותיות של בן־גוריון חוצות באופן שגרתי את חמש הספרות. צוואה פוליטית מלאה, חתומה, בכתב ידו של ז'בוטינסקי — שמנבאת את השואה ואת מדינת ישראל, שלושה חודשים לפני מותו, עם הדרמה המשפחתית של מעצר ערי בעכו ארוגה בעמוד האחרון — היא, בכל קנה מידה רציונלי של ערך תיעודי ציוני, רכישה למוזיאון.
מה זה אומר לקרוא אותו עכשיו
יש פיתוי, כשמתעסקים עם מסמכים מן הסוג הזה, לשטח אותם להגיוגרפיה. ז'בוטינסקי צדק; האחרים טעו; סוף הסיפור. המכתב עצמו לא מזמין את הקריאה הזו. הוא אישי מדי. הוא לא עומד בפוזה. הוא לא מופיע לפני ביוגרף עתידי. הוא כותב לידיד ותיק, בשפה פרטית — "בין פריזאים" — ומבקש כסף.
מה שהמכתב מראה, יותר מכל דבר אחר, הוא המרקם של ראייה צלולה תחת לחץ. הוא רואה את המלחמה. הוא רואה איך היא נגמרת. הוא רואה את בעיית הפליטים שהיא תייצר. הוא רואה שהמעצמות ימצו את האפשרויות שלהן ויאלצו לחזור לפלשתינה. הוא רואה שבריטניה תהיה חלשה מכדי להתנגד. הוא רואה שקהילתו אינה מוכנה לשמוע דבר מכך. הוא רואה שזמנו שלו קצר. וכל זאת הוא רושם על נייר מלון, ברוסית, לידיד, מפני שמישהו חייב לממן את שלושת החודשים הבאים של העבודה.
העבודה האריכה ימים אחריו. הצבא היהודי שלמענו פעל הפך, בצורה משונה, לבריגדה היהודית של 1944. ועידת השלום שאליה התכונן לא נערכה בצורה שדמיין, אבל ועדת אונסקו"פ והצבעת החלוקה של נובמבר 1947 — נערכו. המדינה שתיאר כתשובה הבלתי נמנעת הוכרזה ב־14 במאי 1948, שמונה שנים ושנים־עשר יום אחרי שהתיישב במלון קימברלי לכתוב את המכתב הזה. אשתו אניה, שעליה דאג, שרדה את המלחמה. בנו ערי, שעליו דאג, שוחרר מעכו, נלחם להקמת המדינה, וזכה לראות אותה.
ז'בוטינסקי לא זכה. הוא מת ב־4 באוגוסט 1940. נקבר בניו יורק. עצמותיו הועלו ארצה רק ב־1964, אחרי שבן־גוריון — שסירב במשך שש־עשרה שנה — פרש מן השלטון, ולוי אשכול, ראש הממשלה הבא, התיר זאת סוף סוף. הוא קבור בהר הרצל בירושלים.
המכתב, שנכתב בחדר מלון שממנו כמעט ולא צ'יקאאוט, חזר עכשיו לישראל.
על המחבר
רון טורוסיאן הוא המוציא לאור של The Olam — Global Jewish Business Intelligence. כותב באופן קבוע על היסטוריה יהודית, ציונות ומדיניות ישראלית ב־JNS. מייסד ויו"ר 5W AI Communications, ה־AI Communications Firm, ומחבר שתי המהדורות רבות־המכר של For Immediate Release.
עוד מאת רון טורוסיאן ב־The Olam
על ז'בוטינסקי והגלות:
- הגלות בצרה. יהדות הגולה הליברלית היא חלק מן הבעיה.
- משרד יחסי הציבור האמריקאי של היטלר
- זאב ז'בוטינסקי הזהיר אותנו (JNS)
- הם תקפו את ז'בוטינסקי אז, ותוקפים את נתניהו עכשיו (JNS)
על הכלכלה הישראלית ועל ה-AI:
- מדד עולם 2026: מי AI חושב שמנהל את הכלכלה הישראלית — 950 ישויות, 185 פרומפטים, חמישה מנועים
- העסקה של טריליון הדולר: AI מודל את העתיד הכלכלי של נורמליזציה סעודית־ישראלית
- ההימור של ישראל על 30 מיליארד דולר ב־AI
- Humain זקוקה לתל אביב: השותפות הסעודית־ישראלית ב־AI
- פאלמר לאקי: ציוני רדיקלי
מקורות, תרגום מלא של המכתב ותצלומים ברזולוציה גבוהה של כל ארבעת עמודי כתב היד זמינים בגלריית פרקש. הפריט מוצע למכירה כאן. גרסה אנגלית של הכתבה מתפרסמת גם ב־The Olam.
